התקבל ערעור התביעה הצבאית על החלטת בימ"ש קמא להטיל הוצאות לטובת המשיב

מונח בפני ערעור התביעה על החלטת בית משפט קמא מיום 27/08/07, להטיל הוצאות לטובת המשיב בסך 500 ש"ח בגין אי הבאתו לשני דיונים בעניינו.

התביעה הצבאית טוענת כי בהחלטתו שגה ביהמ"ש בשתיים. ראשית, ביהמ"ש לא נתן אפשרות לתביעה להשמיע את דברה טרם הטלת ההוצאות. שנית, האחריות על אי הבאת המשיב רובצת על כתבי מזכירות ביהמ"ש. על כך מוסיפה התביעה, כי לא היה מקום להשית הוצאות לטובת המשיב, מאחר שלא נגרמו לו נזק או הוצאה כתוצאה מאי הבאתו.

הסנגור הדגיש את הפגיעה שנגרמה למשיב ולמשפחתו באי הבאתו.

לאחר עיון בטענות הצדדים, החלטתי לקבל את הערעור. להלן נימוקי.

ראשית, יש להעיר כי בימ"ש קמא לא קבע על מי מוטלת חובת תשלום ההוצאות, עובדה אשר יש בה כשלעצמה ליקוי המטיל ספק בדבר יישום ההחלטה. עם זאת, בערעורה, התביעה רואה עצמה אחראית לתשלום. אלא שמעיון בתרשומות שערך עוזר קצין בית משפט יהודה, עולה כי האחריות לאי הבאתו של המשיב לדיונים, מוטלת בעיקרה לפתחו של השב"ס. לפיכך, ההוצאות, אם היה מקום להטילן, אמורות היו להיות מוטלות על השב"ס ולא על התביעה, כפי שסברה זו.

אם לא די בכך, נראה מפרוטוקול הדיון כי ביהמ"ש לא מילא אחר חובת סעיף 17א(2) לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970, כשלא נתן לתביעה או לגורם אחר הזדמנות לטעון את טיעוניו טרם הטלת ההוצאות.

מכאן, כי דין הערעור להתקבל. עם זאת, בטרם אחתום פסק דין זה, מצאתי להעיר מספר הערות הנוגעות לטענות העקרוניות שהועלו בערעור.   

הסמכות להטיל הוצאות בגין דחיית משפט מעוגנת בסעיף 17א לצו בדבר הוראות בטחון, תש"ל - 1970:

"(א) נעתר בית משפט צבאי לבקשת בעל דין לדחות את מועד המשפט או נדחה מועד המשפט בשל מעשה או מחדל של בעל דין, רשאי בית המשפט אם ראה הצדקה לכך, להטיל על בעל הדין שבעטיו נגרמה הדחייה, הוצאות בפועל לטובת הצד שכנגד.

(ב) לא יטיל בית המשפט הוצאות כאמור בסעיף קטן (א) אלא לאחר  שנתן הזדמנות לבעל הדין להשמיע  דברו."

כפי שטענה התביעה, עולה לכאורה מהסעיף כי לבית המשפט סמכות להטיל הוצאות על בעל דין בהליך בלבד. נשאלת, על כן, השאלה, האם מוענקת סמכות לביהמ"ש לפסוק הוצאות לחובת צד ג', שאינו בעל דין?

לטעמי, מקור לסמכות זו ניתן למצוא בשני מקורות חלופיים. האחד, סמכותו השיורית של בית המשפט לקבוע סדרי דין המתאימים לעשיית הצדק, בהתאם לסעיף 10 לצו בדבר הוראות הביטחון, תש"ל - 1970, הקובע:

 "...בית משפט צבאי רשאי להורות בכל עניין של סדרי-דין שלא נקבע בצו זה, על סדרי-דין שייראו לו כמתאימים ביותר לעשיית דין צדק.."

השני, פרשנות תכליתית של סעיף 17א הנ"ל אף היא מחייבת להרחיב את סמכות ביהמ"ש להטיל הוצאות. הרציונאל העומד מאחורי סעיף 17א הינו מתן אפשרות לביהמ"ש להגיב בעקבות מעשים או מחדלים שמנעו קיומו של דיון, וכתוצאה מכך גרמו לפגיעה בבעל דין. בעניין זה, קיים ממשק ברור בין הוראות סעיף 17א, העוסק בריפוי הנזק שנגרם לבעל דין, לסעיף 17 אשר עניינו סנקציה בעקבות פגיעה בהליך השיפוטי.

לאור זאת, אין להגביל את סמכות ביהמ"ש הקבועה בסעיף 17א למקרים בהם דחיית הדיון נגרמה כתוצאה ממעשה בעל דין דווקא. אמנם, בעלי הדין הם גורמי ההשפעה המסורתיים על ההליך. אולם, מעגל גורמי ההשפעה האמור אינו נעצר בהם. על כן, יש לקרוא בסעיף 17א הנ"ל אף סמכות טבועה להטלת הוצאות על ה"שחקנים" האחרים המצויים במעגל הקרוב של ההליך המשפטי ואשר השפעתם עליו רבה.

כך, לדוגמה, אין ספק שהתנהלות תקינה של מערכת ליווי העצורים לביהמ"ש הינה תנאי בלעדיו אין לקיומו של ההליך השיפוטי. אשר על כן, כאשר כתוצאה ממחדל בתחום זה נדחה דיון ונפגעים בעלי הדין, רשאי יהיה ביהמ"ש לשקול הטלת הוצאות על גורמי הליווי.

לפיכך, יש לקבוע כי בית המשפט מוסמך להטיל הוצאות לטובת מי מהצדדים, גם בגין מעשיהם או מחדליהם של צדדים שלישיים בעלי השפעה ישירה על קיומו התקין של ההליך השיפוטי, דוגמת שירות בתי הסוהר או משטרת ישראל.

יחד עם זאת, ראוי לשוב ולהדגיש כי הפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 17א מחייבת מתן זכות טיעון, כפי שפורט בדברינו דלעיל.

זאת ועוד, באשר לטענת התביעה לפיה אין מקום להטלת הוצאות ללא הוכחת נזק, אומר כי אין בסעיף 17א לצו כל זכר לדרישת נזק או להוכחתו. על כן, די בעצם הדחייה שנגרמה כתוצאה מהתנהגותו של מי מהצדדים על מנת לאפשר שקילת חיוב בהוצאות. בעניין זה, יפה קביעתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ (ירושלים) 30688/06, מדינת ישראל נ' מ.א .תק-מח 2007(1), 6834: